"אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת, חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין, מפני שמנשקים על או"מ. חרשים מפני מה הויין, מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באו"מ וכו'
א"ר יוחנן זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח אוכלו, צלי אוכלו, מבושל אוכלו, שלוק אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד.
ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו, אמר לה בתי תורה התירתך ואני מה אעשה לך"
(גמ' נדרים כ.)
כיצד נפסק?
- "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה ובין שלא כדרכה, בין דרך אברים, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואע"פ כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, וישקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות"
(רמב"ם פכ"א מהלכות איסו"ב ה"ט)
- "ומה שאמר רבי יוחנן, אינו אלא על הפיכת השלחן, אבל כל האחרים אסורין."
(ראב"ד בבעלי הנפש)
- "אסור להסתכל באו"מ, שכל המסתכל שם אין לו בשת פנים, ועובר על והצנע לכת, ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, לבלתי תחטאו. ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה. וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה, ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם". (שו"ע או"ח סי' ר"מ ס"ד)
- "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בעל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה ובין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפי' אם מוציא זרע, אם עושה באקראי, ואינו רגיל בכך, ואע"פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמר לו". (רמ"א אבה"ע סי' כ"ה ס"ב)
- "ומנשק בכל אבר: ר"ל זהו שכתוב שם (נדרים כ.) א"ר יוחנן זו דברי וכו', אבל הראב"ד כתב דחכמים לא פליגי אלא אהפיכת שלחן, אבל בשאר מודי, וכ"פ באו"ח סי' ר"מ ס"ד". (ביאור הגר"א ס"ק ט"ו)
- "ומנשק בכל אבר שירצה: לאו דווקא כל אבר דהא באו"מ אסור, כמו שכתוב בש"ס נדרים וכ"כ הראב"ד". (ב"ש סק"א)
- הפשטות היא שהשולחן ערוך פסק כהראב"ד והרמ"א כהרמב"ם.
- אך ייתכן שגם המחבר פסק מעיקר הדין כמו הרמב"ם וכפי דרכו, ורק באו"ח כתב זאת על דרך של חסידות כמו פרטים נוספים, ועל כן באבה"ע השמיט. וצ"ע.
- הרמ"א לא העיר כלום באו"ח, ובכל זאת באבה"ע כתב הקולא – אפשר שכן הבין הרמ"א בדעת השו"ע. וצ"ע.
- אפשר שגם הראב"ד כתב זאת רק בדרך של חומרא וחסידות מאחר שעל הרמב"ם לא השיג דבר, וכתב דעתו רק בבעלי הנפש. וצ"ע.
- "והנה ידוע שבפגעו בין רגלי האשה, אינו פוגע תיכף בפתח המקור, רק קודם יש שתי שפיות, ובינהם יש קמט וסדק עמוק וארוך מלפניה ומאחריה, ואלו השפיות הם קצה הירכיים שמתחברים שם, ועומק הסדק הזה הוא פרוזדור החיצון (כמבואר ברש"י חולין סא. ד"ה וכ"ת דבאשה אין רחמה בגלוי שהירכיים הוו לה כעין פרוזדור) ובאמצע אורך הסדק הזה שם הוא פתח המקור, וכל זמן שלא הגיע האבר לנקב ההוא שבאמצע הסדק אפילו דחק ונכנס כל עובי עומק הסדק, לא פגע ולא נגע בפתח המקור וכו"
- (שו"ת נודע ביהודה תניינא סי' כ"ג)
- ובחתם סופר (ח"ב סי' צ"ה) הביא דברי הנו"ב וכתב "ודבר אלוקים בפיו אמת".
- מסתימת הפוסקים נראה שדווקא באו"מ של אשה נאמר האיסור.
- במשכן ישראל (עמוד מ"ט) דייק מדברי היעב"ץ שגם באשה דברים אמורים.
- וז"ל "סומין מפני מה? שמסכלין באו"מ רמז לזה וראה את ערותה והיא תראה את ערותו ונכרתו לעיני בני עמם כלומר שיכרתו עיני הבנים"
- הוא דבר זר ומוזר לדרוש דרשדות מדעתינו.
- בספר חזון עובדיה (אבלות ח"ב עמוד קנ"ט) כתב "וע"ע בשו"ת פאת שדך שכתב שיש שמזכירים איזו הלכה מסידור הנדפס בזמנינו בשם הרב יעב"ץ כאילו בר סמכא הוא, ובאמת שסידור יעב"ץ לא נדפס כהלכה אלא פעם אחת בחייו, ואח"כ המוצאים לאור השחיתוהו והוסיפו בו כמה דברים שונים ומשונים ולא עשו שום היכר וכו' ולכן אין לסמוך על מ"ש בסידור זה בלא בירור כהלכה. עכ"ל.
- גם אינו מוכרח להבין כן בדברי היעב"ץ.
- "ודע אהובי שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים שנוח לי יותר ללמוד מסתימת הראשונים מפירושן של אחרונים" (הגאון בית מאיר)
- מצאתי שכ"כ בשו"ת קדושת משה סימן ה'.
- "אין גדר הסתכלות כי אם במעיין ותוקע דעתו בזה, מה שאין כן דרך העברה בעלמא אין שום קפידא בכל מילי שאמרו חז"ל שלא להסתכל"
- (עזר מקודש על שולחן ערוך סימן כה)
לסיכום, מין אוראלי (נישוק באותו המקום) : מותר
