"ויעש את הכיור נחושת, ואת כנו נחושת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד"
(שמות פרק לח פסוק ח)
- "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע!
אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל!
שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים (=פיתוי דברים), לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות.
ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלהה ונסתרה"
(רש"י על המקום)
- "היה רבי מאיר אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה"
(מסכת נדה דף לא)
- ולאחר טבילתה ישמחנה ויחבקנה וינשקנה, ויקדש עצמו בתשמיש המיטה, ולא ינבל פיו ולא יראה בה דבר מגונה. אך ישעשע במישמושים ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה ולא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו, ויראה לה חיבות ואהבות".
(הרוקח בהלכות תשובה סימן יד)
- "לפי דבריך תהרהר ביראת שמים בשעת הביאה שיהיו בניך צדיקים? אמר להם ברבות התאווה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאווה"
(ספר חסידים סי' שס"ב)
- "מפני שבאותו החיבור אם אינו נעשה ברוב חשק ואהבה ורצון אין השכינה שורה בו"
(רמב"ן באגרת הקודש פ"ו)
- "בעת החיבור אל ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה"
(מנורת המאור נר ג כלל ופ"ה)
- "וכן צריך שיהא מישב דעת אשתו ומשמחה וכו' כדי שתשיג התאוה אליו, וזה יהיה ניכר בנשימתה ובעיניה ואז יאהבו זה לזה וכו' לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאווה".
(סדור בית יעקב סוף פ"ו)
"איש שהוא צריך לשמש מיטתו בהכרח, כגון ליל טבילה,וכאשר קם משנתו בחצי הלילה לשמש לא היה לו רצון לתאוות תשמיש, וכמעט הוא קץ בו – אם טוב לדבר עם אשתו אותה שעה דברי שֹחוֹק וכיוצא כדי לעורר רצון לתאוותו, ואז ישמש ברצון וריבוי תאווה או דווקא אדרבה – עדיף טפי למהר לשמש בעוד שאין לו רצון וריבוי תאווה כל כך כדי שיהא משמש משום מצוות עונה כאדם הפורע חובו,”
תשובה:אין טוב לשמש בלא רצון אלא אדרבה צריך שיהיה לו רצון ותאווה מצד עצמו, דהכי איתא בגמרא דנידה (יז.,( דאי סלקא דעתך משמשין מזכירין אותן לשבח? אין הכי נמי דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה. ופירש רש"י 'אונס שינה': מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצווה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה, והוא מבני תשע מדות. עד כאן לשונו, עיין שם. נמצא,דיותר טוב לעורר רצון תאווה ולא יהיה קץ בתשמיש זה, על כן מותר לו לדבר בשיחה ושחוק עמה כדי לעורר תאווה ורצון בלבו אם יודע שבזה תתעורר התאווה ויהיה לו רצון וכן איתא בגמרא (ברכות סב.) דרב כהנא גני תותי פוריה רב, שמע דשח ושחק ושִמש; וכוונת רב, עליו השלום, הייתה בעבור לעורר התאווה שלו כדי יהיה לו רצון לתשמיש ולא יהיה קץ בה חס ושלום, כי האדם, אף על פי שצריך לכוון עשות מצוות ה'- צריך שיהיה לו בזה תאווה ורצון בכל לבו"
(שו"ת תורה לשמה סי' ע"ב)
