מצוות עונה הוא חיוב שמשועבד האיש לאשתו.
הזמנים שקבעו חכמים מבוססים על הערכת המסוגלות של האיש.
מגדרי החיוב הוא שהבעל צריך ליזום ולדאוג שיוכשרו התנאים לכך.
למרות הטרמינולוגיה של "חיוב" ו/או "שיעבוד", עדיין ההתנהלות היא במסגרת של: "ולא יהיו שניהם לא שיכורים ולא עצלנין ולא עצבנין ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם" (רמב"ם פ"ה מהלכות דעות ה"ד)
ישנו חוט השערה שמבדיל בין "מחוייבות מינית" לבין "ברצון שניהם ובשמחתם" – האתגר הוא להגיע לברצון שניהם ובשמחתם, גם אם לעיתים ע"י מחוייבות מינית.
"ויהא זהיר לקיים עונתו" (טור או"ח סי' ר"פ) "דזהירות הוא קודם מעשה, ורצה לומר בזהירות זה שירדוף בינו לבינה אהבה ואחוה כל ערב שבת, כדי שלא יגיע שום ביטול לעונת שבת" (ב"ח, הובא במשנ"ב סק"ג)
אין קשר בין מצוות עונה למצוות פר"ו – כך שגם באשה שמונעת הריון, מעוברת וזקנה ישנו חיוב.
רוב העולם דינם כפועלים שעונתם פעמיים בשבוע.
(שטמ"ק – כתובות דף סה:)
הגם שדעת הפוסקים שלעניין חיוב עונה גם בימינו ישנו דין ת"ח, מ"מ "משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה" יש גם לת"ח להתנהג בעונת פועלים.
(ביה"ל – בשם מעיל צדקה)
י"א שאחר שבימינו מנהג הת"ח הוא כדברי בעל המעיל צדקה, אזי שכעת מעיקר הדין מחוייב לפעמיים בשבוע.
(אגרות משה – אבה"ע סי' ע"ו סק"ג, ואגרות קדש לבעל הקהילות יעקב)
